חינוך דיאלוגי
המושג חינוך דיאלוגי הוא קודם כל רעיון. כאשר נסקור את החינוך הדיאלוגי בארץ או בעולם, נמצא פרקטיקות שונות בהם מתבטא "הדיאלוג". לכן, כדי לפתוח ולהסביר מהו חינוך דיאלוגי, נתמקד קודם כל בפילוסופיה של החינוך הדיאלוגי, במשנתו של מרטין בובר.
בובר כותב על שתי צורות של יחסים בין האדם לעולם. "אני-לז" ו"אני-אתה. שתי צורות היחסים הללו, מופיעות אצל בובר בשלושה מישורים: החיים עם הטבע, החיים עם בני האדם והחיים עם יצירי הרוח. שלושת המישורים חשובים ומשמעותיים למשנתו של בובר, אך כאשר אנו עוסקים בחינוך דיאלוגי- החיים עם בני האדם הוא המישור המרכזי אליו, אנשי החינוך מתייחסים.
לפי בובר, יחסי "אני- לז" הם יחסים בהם מתקיים יחס בין בני האדם של אובייקט לסובייקט, יחסים שאין בהם שוויון, יחסים של הפרדה. בובר טוען, כי העולם בו אנו חיים, רצף החיים, הנוחות, המדדים, החומריות, הפונקציונליות, הגירויים והריגושים, היום יומיים הם מייצגים את ה- "לז". למעשה, החיפוש היומיומי אחר תכלית. הוא אומר "ללא 'לז' אין אדם יכול לחיות. אבל החי עמו בלבד אינו אדם" (בובר, 2013, עמ' 39). מתוך ההבנה הזו שאנו חיים בעולם של "אני-לז", עולם של תכלית, עלינו לשאוף וליצור יחסי "אני-אתה", שהם יחסים של קשר בין שני סובייקטים אשר ביניהם ישנה 'זיקה'. הסובייקטים, רואים את השלם באדם, ללא הגדרות וקיבעונות, רואים את האדם כפי שהוא, באופן שווה וללא כוונה תכליתית. בובר מאפיין את הקשר "אני-אתה" כך: "קשר פירושו הדדיות. ה'אתה' שלי פועל עלי כשם שאני פועל עליו. חניכינו מחנכים אותנו, יצירותינו יוצרות אותנו" (בובר, 2013, עמ' 24). הפילוסופיה הדיאלוגית של בובר רואה ב"מדעיות" דת מודרנית ותכליתית. מכאן נובעת ביקורת של בובר כנגד שיטת המדע בחינוך כשיטה בלעדית (כהן, 1976).
בישראל ישנן מגוון של מוסדות חינוכיים אשר הגדירו את עצמם כ- חינוך דיאלוגי. נתמקד ב-2 מוסדות כאלו שמשתמשים במושג דיאלוג על מנת להגדיר את עצמן ומשנתם החינוכית. בית הספר "מיתר- חינוך ברוח דיאלוגית" והנתיב הדיאלוגי בגיל הרך- סמינר הקיבוצים בו קיים שת"פ עם גני ילדים השייכים למשרד החינוך בחולון. לפי אייל רם (2012) במאמרו "מפת הצירים של החינוך הפרוגרסיבי" בו הוא ממפה את החינוך האלטרנטיבי לשני צירים החותכים אחד את השני. הציר הראשון הוא הציר האידיאולוגי הממפה את נקודת המוצא והמטרה המרכזית של המוסד החינוכי ביחס ליחיד ולחברה. כלומר, אם המוסד החינוכי שם את מטרתו המרכזית בחיים כחלק מחברה- דגש פוליטי או בחיים של מימוש עצמי- דגש פסיכולוגי. הציר השני הוא הציר הפדגוגי בו הוא ממפה את מידת מובנותה של המסגרת החינוכית.
אם נמפה את "הנתיב הדיאלוגי-סמינר הקיבוצים" ואת "מיתר- בית-ספר ברוח דיאלוגית", נראה כי למרות ששני המוסדות הללו חרטו על דגלם את המושג חינוך דיאלוגי, בכל ציר הם הפוכים האחד לשני. בית הספר מיתר הינו בית ספר פתוח, פרטי אשר לא שייך למשרד החינוך, היום יום בבית הספר עוסק בדיאלוג של הילד עם המחנך ובלבחור ללמוד באופן שמתאים לילד. "הנתיב הדיאלוגי-סמינר הקיבוצים" פועל במסגרת מערכת החינוך- משרד החינוך. במובן הזה הם מוסדות חינוכיים סגורים ומובנים. המושג "דיאלוג" נוכח בגנים הדיאלוגים בהקשר חברתי- דיאלוג בין הילדים ודיאלוג בין המחנך לילד ולקבוצת הילדים, אמנם לא בהקשר פוליטי מובהק, אך מתוך מטרה ליצור חברה סובלנית יותר. המשותף לשני מוסדות אלו הוא הניסיון של המחנך לקיים דיאלוג עם הילדים על עולמם.
לנוכח הקוטביות הזו, נשאל: מהו חינוך דיאלוגי? האם קיימת פרקטיקה ברורה של חינוך דיאלוגי?
נעמי דה מלאך, מציעה דרך ביקורתית להתייחסות לשאלות אלו במאמרה "הפרדוקס של הדיאלוג בחינוך" (2009) בו היא טוענת כי המילה "דיאלוג" הפכה להיות מילת קסם אותה אנשי חינוך מאמצים בחום. אימוץ המילה "דיאלוג" היא דרך נעימה לעקוף את המתח המתמיד בין המחנך לתלמיד, בין יחסי הכוח שתמיד נוכחים ביניהם. היא טוענת כי השימוש במילה דיאלוג, אינה יוצרת יחס שוויוני אמיתי. השימוש מטשטש את יחסי הכוח הקיימים מעצם ההגדרה של מחנך-תלמיד. ומטשטשת את הכרת המחנך בנוכחותם של יחסי כוח אלו.
אם כך, נראה שחינוך דיאלוגי הינו מושג, רעיון, ללא פרקטיקה מובנית או אפילו עקרונות מובנים. החינוך הדיאלוגי הוא כלי ליצירת שיח בין מורים לתלמידים ובין תלמידים לתלמידים.
בובר, מ. (2013). אני ואתה. ירושלים: מוסד ביאליק.
כהן, א. (1976). משנתו החינוכית של מרטין בובר. תל אביב: הוצאת יחדיו.
ניתן להרחיב על החינוך הדיאלוגי במצגת, המחקרים, המאמרים והקישורים המצורפים.
:מחקרים
:קישורים